הומצאה בשנת 1984 על-ידי ד"ר וולברט דיקסון. מיועדת להפריד בין רקמות שומן לרקמות שאינן שומניות, באמצעות ניצול ההבדלים בתהודה המגנטית של פרוטוני המים והשומן.- בטכניקה זו נרכשות שתי תמונות באופני פאזה שונים: כאשר האותות של המים והשומן נמצאים בפאזה (in-phase) וכאשר הם מחוץ לפאזה (out-of-phase). באמצעות חישוב ההבדלים בין התמונות, ניתן ליצור מפות נפרדות של תכולת המים והשומן ברקמה.
יתרונות:
- הפרדה מדויקת בין שומן למים- מה שמסייע באבחון פתולוגיות שונות.
- דיכוי שומן יעיל ואחיד, גם באזורים עם אי-הומוגניות בשדה המגנטי, בהשוואה לטכניקות דיכוי שומן אחרות.
- הפחתת ארטיפקטים הנגרמים מהבדלים בתהודה המגנטית בין שומן ומים, במיוחד באזורים עם גבולות חדים בין רקמות.
חסרונות:
- זמן סריקה ארוך יותר בגלל הדרישה לרכוש מספר תמונות בפאזות שונות.
- רגישות לתנועות מטופל- התנועות עלולות לפגוע בדיוק ההפרדה בין שומן למים ולהוביל לארטיפקטים בתמונה.
- דרישות עיבוד נתונים מורכבות- מאריך את זמן העיבוד ויצירת התמונות.
כותב הכתבה: עופר בן חורין, מומחה MRI עם כ-25 שנות ניסיון באפליקציות, הדרכה ומחקר קליני. עובד במרכז ה-MRI לחקר האדם בטכניון ומוביל את פורטלי ה-MRI וה-fMRI בישראל.
למידע נוסף על סריקות T2 ונושאים נוספים, ניתן לעיין בספר "MRI – המדריך המלא: רפואה ופיזיקה נפגשות".